נטל חלוקת המזונות במצבים של משמורת משותפת וחלוקת זמני שהות

בחודש יולי 2017, בפסק דין בפרשת 919/15 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 19.7.2017), דן בית המשפט העליון בשאלה כיצד יתחלק נטל חלוקת דמי המזונות עבור הילדים בין הורים יהודים המקיימים משמורת פיזית משותפת על ילדיהם, כאשר שכר ההורים זהה או קרוב לכך.

 

בית המשפט העליון ביטל את ההבחנה המגדרית בין הורים הטרוסקסואליים וקבע שמגיל 6 ועד לגיל 15 חובת המזונות, במקרים של משמורת משותפת, תהא ניטרלית מבחינה מגדרית, ותיקבע לפי יחס הכנסות ההורים ולפי היקף ההוצאות הישירות של כל אחד מהם מוציא בגין הילדים.

 

חשוב להבהיר כי קביעה זו איננה מוגבלת למצבים של משמורת משותפת בלבד, והם נכונים לכל חלוקה של זמני שהות, וללא קשר לשאלת מי ההורה המחזיק בילדים בפועל.

 

המשפט הישראלי קובע, כברירת מחדל, כי הורה יחויב במזונות מכוח הדין האישי החל עליו, ובענייני יהודים כוח הדין העברי.

הדין העברי מבחין בין שלוש קבוצות גיל:

  1. קבוצת גיל אחת היא גילאי 6-0 (“קטני קטנים“) – חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל 6 הינו מדין תורה והבסיס לחיובו הוא מכוח חובה עצמאית המוטלת על האב מכוח היותו אב ולכן היא עומדת גם לאחר תום הנישואין. חיובו של האב במזונות ילדו הוא מוחלט ונקבע על-פי הצרכים ההכרחיים של הילד ולא לפי אמידותו של האב. לעומת האב, האם פטורה לגמרי ממזונות אלו וזאת ללא כל קשר למצבה הכלכלי.
  2. קבוצת גיל שנייה היא גילאי 15-6 (“קטנים“) – חיוב המזונות בקבוצת גיל זו נובע מתקנת חכמם – תקנת אושא. פרשנות התקנה הייתה שנויה במחלוקת. בעבר היו שתי תקנות באושא, האחת הטילה חובה על האב לזון את ילדיו עד גיל 6 ללא תלות בשאלת מצבו הכלכלי ודובר בחיוב מוחלט. התקנה השנייה חלה מגיל 6 ועד גיל מצוות – גיל 12 לבנות וגיל 13 לבנים, וחייבה את האב במזונות ילדיו אם הוא אמיד ואם אין לילד יכולת להתפרנס ממקורות אחרים. בנוסף קבעה התקנה כי גם אם קיים חיוב על האב, לא ניתן לכפותו אלא באמצעות אמצעים של לחץ חברתי ומוסרי. בשל המחלוקת בשנת תש”ד תוקנה תקנת הרבנות הראשית אשר קבעה כי חיוב המזונות יעלה עד לגיל 15 לבנים ולבנות. בנוסף הטילה התקנה חובה משפטית גמורה על האב לשאת במזונות ילדיו עד לגיל 15. כך, הפכה חובת תשלום מזונות האב מגיל 15-0 לחובה מוחלטת. מהאמור עולה כי אב יהודי חייב מזונות ההכרחיים של ילדיו מגיל 0 ועד לגיל 15, בעוד שהאם פטורה לגמרי מחובה זו ואין לשתף אותה בנטל חיוב המזונות.
  3. קבוצת גיל שלישית היא גילאי 18-15 (“גדולים“) – מקור החיוב הוא מכוח דין צדקה בלבד, לפיו דמי המזונות נועדו לספק לילד את רמת החיים אליה הורגל ערב הגירושין. מזונות אלו הם תוספת על דמי המזונות ההכרחיים שבהם חייב האב לבדו. חיוב במזונות מכוח דין צדקה מטיל חובה שווה על האב ועל האם. יצוין כי חובה המזונות מכוח דין צדקה עומדת למקביל לחובתו המוחלטת לזון את ילדיו עד לגיל 15. התנאים להטלת החובה על האב הם רק כאשר האב אמיד והילד נצרך, דהיינו שאין לו מקור פרנסה משל עצמו. אמיד לצורך דין צדקה, הוא שיכולתו הכלכלית של האב מאפשרת לו לתת צדקה לאחר שסיפק את צרכיו. גם על האם מוטלת החובה לספק את מזונות ילדיה הקטינים. חובה זו לספק את רמת החיים שאליה הורגל הילד, כאמור, מוטלת באופן שווה על האב ועל האם, והיא מתחלקת בניהם לפי הכנסותיהם. בהתאם לדין הישראלי, כל קטין עד לגיל 18, הלומד בבית הספר, נחשב כמי שאין לו מקורות הכנסה משלו והוא זכאי למזונות מדין צדקה.

 

נטל המזונות – על  האב בלבד

ערב קביעת בית המשפט העליון, במקרה של הורים בני מינים שונים, חייבו בתי המשפט את האב במזונות והטילו עליו את מלוא האחריות הכלכלית לצרכים ההכרחיים של הילדים, וזאת גם אם מצבה הכלכלי של האם היה טוב משלו. גם כאשר המשמורת הייתה משותפת, הטילו בתי המשפט את עיקר החיוב על האב וזיכו אותו בהפחתה חלקית בלבד מתשלום המזונות, וזאת בהתאם לתקנת הרבנות הראשית אשר מטילה חובה אבסולוטית על האב לספק את צרכיהם הבסיסיים של ילדיו, והיא אינה כפופה ליכולתו הכלכלית. עד לקביעת בית המשפט העליון, סכום הצרכים הבסיסיים לכל ילד עמד על סך של כ- 1,300 – 1,400 ₪ עבור מזון, ביגוד, חינוך ושאר הצרכים המינימאליים. בנוסף, לסכום זה יש להוסיף כשליש מהחלק היחסי של הילד בעלויות המדור והחזקתו.

 

פסק הדין הוא בקשת רשות ערעור בשני תיקים בהם טענו האבות כי חובה אבסולוטית של האב במזונות הילדים אינה חוקתית ויש לפרש אותה כחובת צדקה החלה על שני ההורים בהתאם ליכולתם הכלכלית. הטענה המרכזית במסגרת פסק הדין הייתה לפגיעה בשוויון על בסיס מגדרי והפליית אבות מחמת מינם.

 

שוויון ההורים בנטל המזונות

פסק הדין בחן את הפרשנות שיש ליתן לתקנת הרבנות הראשית, וקבע שיש להפסיק לפרש את התקנה כחלה על האב בלבד, אלא יש לפרשה כחלה על שני ההורים בצורה א-מגדרית הכוללת את מצבם הכלכלי היחסי של ההורים, בהתאם להכנסותיהם מכלל המקורות, ובהתאם למשמורת הפיזית על הילדים.

 

כמו כן, פסק הדין קבע עקרונות ליישום ההלכה החדשה במקרה של משמורת משותפת או חלוקת זמני שהות נרחבים שאינם עולים כדי משמורת משותפת זהה, הדורשות התאמות ספציפיות. לשם כך, נערכה הבחנה בין שלוש קטגוריות של הוצאות הנוגעות לילדים:

  1. הוצאות המדור – מדובר בהוצאות שקשורות לשהות הילד בבית ההורה הכוללות את עלות הדיור ואחזקתו. בהוצאה זו, כל הורה יישא בהוצאות אלו בעצמו בזמן שבו הילדים שוהים עימו, וזאת ללא צורך בהעברת כספים בין ההורים לעניין רכיב זה.
  2. הוצאות חריגות – מדובר בהוצאות חינוך, טיפוליים רפואיים, טיפולי שיניים ואורתודנטיה, שיעורי עזר, קייטנות, חוגים וכדומה. על פי ההסדר הנהוג בבתי המשפט, כאשר מתעורר הצורך בהוצאות אלה, ההורים יישאו בהן במשותף, בהתחשב ביכולתם הכלכלית של ההורים.
  3. הוצאות שאינן מתקזזות בעין בין ההורים – מדובר בדברים שהילד נושא עימו מבית הורה אחד למשנהו ואין צורך שיהיו לילד שניים מהם, אחד בכל בית. לדוגמא – מעיל, נעלי התעמלות, סנדלים וכו. יוצא כי אם אחד ההורים רכש את אחד מהמוצרים הללו, ההורה שני פטור מהוצאה זו. לעניין הוצאה זו, בית המשפט יקבע מראש את עלות ההוצאה ואת מידת ההשתתפות של כל הורה בהתאם ליחס הכנסותיהם.

 

במקרה של משמורת משותפת נדרש ניהול מרכזי של הוצאות הילדים שאינן חלק מההוצאות המשפחתיות השוטפות. המנגנון ליישום ניהול זה הוא מינוי של אחד מההורים “כהורה מרכז” שיהיה אחראי על הוצאות המיועדות לצרכי הילד שאינן הוצאותיו השוטפות, כך שההורה האחר יעביר לידי ההורה המרכז את חלקו.

ההורה המרכז יהיה, בדרך כלל, ההורה שרכש לילדים סוג זה של מוצרים לפני הפרידה, כאשר פתרון זה הינו “ניטראלי” מבחינה מגדרית.

פתרון אחר עשוי לסייע במקרים אלו והוא ששני ההורים יפתחו חשבון בנק משותף להוצאות אלו, כאשר כל אחד מהם יעביר לחשבון זה את חלקו היחסי ושני ההורים יוכלו להשתמש בכסף שבחשבון לרכישת מוצרים אלה למען הילדים. 

 

משרדה של עורכת הדין ליאורן עמר מתמחה בתחום דיני המשפחה והדין האישי ומעניק שירותים משפטים במגוון רחב של תחומים.

  • כל האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי וכל המידע המצוי באתר משמש כמידע כללי בלבד.
#
Agent (Online)
×

אנחנו כאן כדי לעזור....זמינים לעזור בכל שאלה